הבנת עלות הבקבוק מתחילה במשאבים ששימשו לייצורו. Amphorica WineCOGS עוזר לבעלי יקבים לסדר עלויות ייצור ולהעריך עלות סחורה לבקבוק. חישוב מועיל עוקב אחרי מנה מסוימת מהפרי ועד לאריזה הגמורה, ולא מערבב הוצאות שאינן קשורות. התוצאה היא נקודת מוצא מעשית לתמחור ולייצור, לא תחליף לייעוץ חשבונאי.
עלות הסחורה הנמכרת, ובקיצור COGS, היא עלות הייצור של היין שנמכר. עלויות הייצור נצברות במלאי בזמן שהיין נוצר ונשמר. כשהבקבוקים נמכרים, עלות המלאי שלהם הופכת לעלות הסחורה הנמכרת. אומדן עלות הייצור לבקבוק מחבר בין עלות המנה לבין עלות הבקבוקים שיוצאים ממנה.
מדיניות החשבונאות של היקב קובעת אילו עלויות נכללות ואיך מייחסים אותן. השוואה בין מנות או בצירים משמעותית רק כשמשתמשים באותן קטגוריות ובאותן שיטות ייחוס. כללים מקומיים יכולים להיות שונים; אשרו את הטיפול עם רואה חשבון.
בפרי קנוי מתחילים בחשבונית בפועל. אם המחיר הוא לטון, מכפילים בכמות שהתקבלה וכוללים עלויות הבאה לייצור, למשל הובלה. שומרים כמויות וחשבוניות צמודות למנה. כשפרי מתחלק בין כמה יינות, משתמשים במפתח מתועד ולא מחייבים את כל העלות בכל יין.
בפרי מכרם עצמי נקודת המוצא היא עלות העיבוד של הפרי הזה. בעלות על הכרם לא הופכת את הענבים לחינם. אין לספור גם שווי העברה פנימי וגם את אותן עלויות עיבוד.
אלה יכולים לכלול שמרים, מזינים, תוספים מותרים, חומרי סינון, ציוד מרתף ובדיקות מעבדה. מייחסים עלות למנה כשהרישומים מאפשרים זאת. לאספקה משותפת בוחרים מפתח שמשקף את הצריכה. חשבוניות ויומני מרתף עוזרים להבדיל בין הוצאה בפועל לבין אומדן.
חביות דורשות זהירות כי רכישה יכולה לשרת כמה שימושים. במקום לייחס את כל המחיר ליין הראשון, מחלקים את העלות בת הפחת על פני חיי השירות הצפויים, ואז מייחסים למנה את החלק שלה. אין לספור את אותה רכישה גם כהוצאה מיידית וגם כפחת.
חומרים יבשים הופכים יין בתפזורת למוצר שאפשר למכור: בקבוקים, פקקים או פקקי הברגה, קפסולות, תוויות וארגזים. מפרט אחר של בקבוק משנה את העלות גם אם היין מאותה מנה.
עוקבים אחרי מה שנוצל, נשבר או נשאר, כדי לא לבלבל בין רכישה לצריכה. חומר שלא נוצל יכול להישאר מלאי. אצל מבקבק חיצוני בודקים מה כבר כלול בחשבונית לפני שמוסיפים אריזה או עבודה בנפרד.
עבודה ישירה היא עבודת המרתף וקו הביקבוק על היין הזה. רישומי זמן תומכים בייחוס למנה. כשעובדים מחלקים זמן בין ייצור לעבודה אחרת, מייחסים ליין רק את חלק הייצור. אותו עיקרון חל על קבלנים משותפים.
תקורת ייצור מכסה משאבים משותפים שנדרשים לייצור יין: שכירות או פחת של המתקן, אנרגיה, פחת ציוד וביטוח ייצור. בניין שמשמש גם לאירוח לא אמור להכניס את כל עלויותיו לייצור היין.
מכירות, שיווק, חדר טעימות והפצה הם בדרך כלל הוצאות תפעול או מכירה, לא עלות ייצור היין. מפרידים אותם מהמרתף כשבונים אומדן עלות ייצור. הם עדיין חשובים כשבודקים אם מחיר המכירה נושא את העסק.
חישוב התכנון פשוט: מחלקים את עלות הייצור שיוחסה למנה במספר הבקבוקים הגמורים שיצאו מאותה מנה. המונה והמכנה צריכים לכסות את אותו היקף.
דוגמה היפותטית: אם עלות המנה הייתה 30,000 והיא הניבה 3,000 בקבוקים, עלות הסחורה הייתה 10 לבקבוק. אלה מספרים עגולים להמחשה, לא עלויות אופייניות ולא מחיר מכירה מוצע. שומרים על אותו מטבע.
טון ענבים שמניב בערך 60 ארגזים הוא כלל אצבע נפוץ, אבל היבול בפועל משתנה. משתמשים ברישומי הייצור. אידוי, שפייה ויין למילוי משנים את הנפח לביקבוק. אובדן רגיל משאיר בדרך כלל את הבקבוקים הנותרים נושאים את העלות שיוחסה למנה.
עלות הייצור לבקבוק היא נקודת ייחוס למחיר סיטונאי, למפיץ ולמכירה ישירה. מה שהיקב מקבל משתנה לפי הערוץ, ולכן משווים את ההכנסה בפועל לעלויות של היקב, לא רק למחיר על המדף.
מרווח הייצור לבדו לא קובע אם העסק רווחי. מחיר מוצע תומך בדיון; הוא לא מבטיח ביקוש או תוצאה רווחית.
בוחרים מצב פשוט לקטגוריות רחבות, או מצב מפורט כשרוצים לדייק בעלויות הייצור. מזינים עלויות וכמויות של אותו יין, באותה מנה ובאותו מטבע. המחשבון נותן עלות לבקבוק ומחיר מוצע.
לפני שמסתמכים על התוצאה, בודקים שפרי, ייצור, אריזה, עבודה ותקורה מיוחסת מופיעים בלי כפילות. מחליפים אומדנים בחשבוניות ובמספר הבקבוקים בפועל.
לא. לפרי עצמי יש עלויות עיבוד גם בלי חשבונית חיצונית. מייחסים את עלויות הכרם לפי מדיניות עקבית, ולא סופרים אותן שוב דרך העברה פנימית.
לא אוטומטית. חבית שצפויה לכמה שימושים מחלקת בדרך כלל את עלותה על פני חיי השירות. כוללים את החלק של המנה.
חישובים מוקדמים יכולים להשתמש בעלויות משוערות וביבול צפוי. חשבוניות אריזה בפועל, אובדן ומספר הבקבוקים הסופי משנים את התוצאה.
לא. בודקים בנפרד מכירה, הפצה, חדר טעימות והוצאות תפעול אחרות. המחיר המוצע הוא ייחוס לתכנון.
Amphorica
Opening your workspace…